מאת יהונתן רובין
נולדתי וגדלתי באלון-מורה. אני זוכר את הימים שבטרם אוסלו – אז הכל היה יפה ואופטימי, למרות ש'יונת השלום' לא נראתה בשמים כחולים. כל זאת עד 'פרוץ' הסכמי השלום, שהביאו אתם מרחץ דמים נוראי בערי ישראל - באה"ק ובישובי יש"ע. אני גם זוכר את התגייסותם של חסידי חב"ד למחאה וזעקה וכיצד התחננו מתיישבי יש"ע לש"ס "למען יתומים והאלמנות הפסיקו ה'תחזוק השוטף' של ממשלת הדמים".
למען חסרי הסבלנות שבינינו הרי לפניכם כאן ועכשיו התשובה לשאלה שבכותרת: תנועת ש"ס, היא ולא אחרת, אשמה בקיצוץ קצבאות הילדים. המפלגה שזועקת היום את זעקת השכבות החלשות להחזרת קצבאות הילדים, היא זו שהביאה במו ידיה לקיצוצן ולהכבדת הנטל על המשפחות ברוכות הילדים שאת קולותיהן היא מנסה לקבל היום. בשביל ההסבר תיאלצו להמתין לסוף המאמר.
כבר כמה שבועות שבש"ס מנסים לשכנע אותנו שגם אנחנו, חלק מהציבור שלהם. בסדרת מודעות לרגל הבחירות מבטיחה לנו ש"ס לדאוג לפיתוח ההתיישבות, לתקציבים למוסדות החינוך שלנו, ועוד ועוד. בשבוע שעבר הגיע תורה של הזמת 'השקר הגדול' שבהאשמתה של ש"ס באסון אוסלו. אלי ישי מזכיר לנו שהסכם אוסלו א', שהובא לאישור הכנסת בספטמר 1993, אושר ברוב של 61 תומכים מול 50 מתנגדים ו-8 נמנעים, מהם ששת חברי הכנסת של ש"ס.
בחשבון פשוט, מסביר לנו ישי, עם פער שכזה ששת חברי הכנסת הנמנעים של ש"ס לא מעלים ולא מורידים, וההסכם היה עובר גם לו הצביעו נגדו. יו"ר ש"ס מציע לנו להיכנס לאתר הכנסת ולהיזכר בעובדות. אז זהו זה, שנכנסנו, ונזכרנו בעוד כמה עובדות מעניינות שישי העדיף להתעלם מהן.
ישי בחר שלא להזכיר לנו כי ב-61 הידיים שהורמו בעד ההסכם נכללו גם ידיהם של חברי הכנסת הערבים, שכדרכם מאז ומעולם, לא היו חלק מהקואליציה. ישי לא מזכיר לנו שבלי ש"ס פשוט לא הייתה קואליציה לממשלת אוסלו, ורבין, שלא היה יכול לבסס את הקואליציה שלו על הסיעות העבריות, היה נאלץ לבחור בין ויתור על ההסכם לוויתור על הכיסא. נקל לשער שלו הצביעה ש"ס נגד ההסכם והציבה את אוסלו מול חברותה בקואליציה, רבין היה נאלץ לוותר על ההסכם או לחילופין ללכת לבחירות. כך או כך היה נמנע אישור ההסכם בכנסת.
אולם, כזכור, ש"ס קיבלה אז הרבה כסף למטרותיה (שאין לי שום ויכוח על חשיבותן) ובחרה שלא להפיל את הממשלה. כך נוצרו למעשה שתי קואליציות מקבילות, ושתיהן צרות וקלות ליפול לו רק היתה ש"ס רוצה בכך. הקואליציה האחת, זו שנשענה על ש"ס, ניהלה את משרדי הממשלה והותירה את רבין כראש ממשלה שיכול לקדם את ההסכם. הקואליציה השנייה, זו שנשענה על הסיעות הערביות, אפשרה את העברת ההסכם בכנסת. הסכמי אוסלו אם כן תלויים גם תלויים בצווארה של ש"ס, ומי שאינו מכיר בחטאו יתקשה לחזור בתשובה.
המשענת של אולמרט
אולם דומה כי יותר משיש לה לש"ס בעיה עם הכרת החטא, יש לה בעיה קשה עם עזיבתו. ההתנהלות הפוליטית הזו של 'ללכת עם ולהרגיש בלי' הפכה כבר מזמן בש"ס למנהג של קבע. לא צריך ללכת רחוק: את ממשלת אולמרט הנוכחית החזיקה ש"ס גם כאשר היה ידוע לכל שהעומד בראשה מקדם מכירת חיסול כללית של ארץ ישראל, מדבר עם אבו מאזן על חלוקת ירושלים ועם אסד על נסיגה ישראלית מרמת הגולן, שלא לדבר על יהודה ושומרון. עכשיו כבר אי אפשר לומר שזו "ש"ס הישנה, זו של אריה דרעי".
תוכניותיו המסוכנות של אולמרט, כפי שהתפרסמו בתקשורת הכללית בשבוע שעבר, היו ידועות לכל. אולם בש"ס, זו החדשה של אלי ישי, בחרו להתעלם מהן ולהישאר בקואליציה. בש"ס בחרו שוב 'ללכת עם ולהרגיש בלי': להתנגד למו"מ אך להישאר בקואליציה, לדבר גבוהה נגד חלוקת ירושלים אך בה בעת להמשיך ולהישאר דבוקים לכיסאות הממשלה – זו שדנה בחלוקת ירושלים. עכשיו, לפני הבחירות, נזכרים פתאום בש"ס להיות ימין ולצלם תשדירים על רקע תמונות מג'אבל מוכאבר שבמזרח ירושלים.
אל תבינו אותי לא נכון, אני שמח מאוד על שש"ס רואה עצמה כמפלגת ימין, ואני סובר שיש לחזק את המגמה הזו ולעודד אותה. בכלל, נדמה היום שכולם שם בכנסת רוצים להיות ימין. משהו חיובי כנראה בכל זאת עובר על החברה הישראלית, משהו שגורם למנהיגיה להבין שימין זה 'אין', ושכדי לזכות באמון הציבור צריך לפחות להתחפש ולדבר כמו איש ימין. הבעיה כמובן היא שכולם רק מתחפשים. כדי שש"ס תוכל אולי לבקש את קולנו, היא צריכה קודם להוכיח את עצמה, והלוואי והיא אכן תעשה זאת.
אתנן לילודה הערבית
ומה לכל זה ולקיצוץ בקיצבאות הילדים? פשוט מאוד. בקואליציה כמו בקואליציה, לחברים צריך לשלם. בתמורה לתרומתם לקואליציית אוסלו שילם רבין לערביי ישראל טבין ותקילין, בשדרוג מעמדם, בהצדקת רגשות הקיפוח שלהם, ובטיפוח שאיפותיהם הקיבוציות. התנהלותו החמורה של רבין מול ערביי ישראל שינתה לחלוטין את יחסי הכוחות בין המדינה היהודית לתושביה הערבים, ועל כך עוד יבכו דורות רבים. אחת מהמחמאות השמנות ששילם רבין לערבים על תמיכתם בהסמכי אוסלו היתה קצבאות הילדים. עד אז הן נקראו 'קצבאות יוצאי צבא', וניתנו, כשמן, למשפחות יוצאי צבא, כלומר בעיקר ליהודים, כפי שקבע בן-גוריון בשעתו.
רבין ביטל את ההגדרה ופתח את הקצבאות לערביי ישראל, שמצאו בכך דרך נוחה לחיות על חשבון משלם המיסים היהודי. ריבוי הנשים והילודה במגזר הערבי הביאו למצב בו מרבית הסכום שהוקצה לקצבאות ילדים הלך למגזר זה. מערביי הגלילי ועד לבדויים בנגב, השתלטו ערביי ישראל על עוגת הקצבאות, הגדילו אותה באופן לא פרופורציונאלי, והפכו אותה לנטל כבד מנשוא על תקציב המדינה. מכאן ועוד לקיצוץ הבלתי נמנע היתה הדרך קצרה.
לו היתה ש"ס מפילה ב-93 את ממשלת רבין-אוסלו-ערבים, היו הקצבאות ממשיכות להינתן ליוצאי צבא בלבד, ההיקף התקציבי שלהן היה נשאר בגדר הסביר, והקיצוץ היה נמנע. ש"ס, במבט המצומצם וחסר האחריות הלאומית המאפיין אותה, הביאה במו ידיה להשחתת מפעל הקצבאות ולקיצוץ הבלתי נמנע בו. אם למישהו נדרשה עוד הוכחה לכך ש'עבירה גוררת עבירה', הרי היא לפניכם.
גם היום, כאשר ש"ס תובעת בצעד פופוליסטי וחסר אחריות להחזיר את הקצבאות באופן גורף, היא מתעלמת מכך שמרבית הכסף שיוקצה לשם כך יגיע לידיים ערביות ולא למצביעי ש"ס היהודים.
החזרת הקצבאות מבלי למצוא קודם לכן את הדרך להעביר את הכסף לעידוד ילודה יהודית בלבד תהיה המשך חוסר האחריות שמפגינה ש"ס לאורך השנים, והנזק שבכך יהיה גדול מן התועלת.
בכדי להשיב את קצבאות הילדים באופן אחראי דרושה מנהיגות שיהיה לה האומץ לומר 'כן לעידוד ילודה יהודית' ו'לא לעידוד ילודה ערבית'. דרושה מנהיגות שיהיה לה האומץ לעמוד מול צביעות השמאל ושלטון בג"ץ, בלי לפחד כלל. נכון לעכשיו יש מפלגה אחת בלבד שיכולה לעשות את זה – האיחוד הלאומי.
נולדתי וגדלתי באלון-מורה. אני זוכר את הימים שבטרם אוסלו – אז הכל היה יפה ואופטימי, למרות ש'יונת השלום' לא נראתה בשמים כחולים. כל זאת עד 'פרוץ' הסכמי השלום, שהביאו אתם מרחץ דמים נוראי בערי ישראל - באה"ק ובישובי יש"ע. אני גם זוכר את התגייסותם של חסידי חב"ד למחאה וזעקה וכיצד התחננו מתיישבי יש"ע לש"ס "למען יתומים והאלמנות הפסיקו ה'תחזוק השוטף' של ממשלת הדמים".
למען חסרי הסבלנות שבינינו הרי לפניכם כאן ועכשיו התשובה לשאלה שבכותרת: תנועת ש"ס, היא ולא אחרת, אשמה בקיצוץ קצבאות הילדים. המפלגה שזועקת היום את זעקת השכבות החלשות להחזרת קצבאות הילדים, היא זו שהביאה במו ידיה לקיצוצן ולהכבדת הנטל על המשפחות ברוכות הילדים שאת קולותיהן היא מנסה לקבל היום. בשביל ההסבר תיאלצו להמתין לסוף המאמר.
כבר כמה שבועות שבש"ס מנסים לשכנע אותנו שגם אנחנו, חלק מהציבור שלהם. בסדרת מודעות לרגל הבחירות מבטיחה לנו ש"ס לדאוג לפיתוח ההתיישבות, לתקציבים למוסדות החינוך שלנו, ועוד ועוד. בשבוע שעבר הגיע תורה של הזמת 'השקר הגדול' שבהאשמתה של ש"ס באסון אוסלו. אלי ישי מזכיר לנו שהסכם אוסלו א', שהובא לאישור הכנסת בספטמר 1993, אושר ברוב של 61 תומכים מול 50 מתנגדים ו-8 נמנעים, מהם ששת חברי הכנסת של ש"ס.
בחשבון פשוט, מסביר לנו ישי, עם פער שכזה ששת חברי הכנסת הנמנעים של ש"ס לא מעלים ולא מורידים, וההסכם היה עובר גם לו הצביעו נגדו. יו"ר ש"ס מציע לנו להיכנס לאתר הכנסת ולהיזכר בעובדות. אז זהו זה, שנכנסנו, ונזכרנו בעוד כמה עובדות מעניינות שישי העדיף להתעלם מהן.
ישי בחר שלא להזכיר לנו כי ב-61 הידיים שהורמו בעד ההסכם נכללו גם ידיהם של חברי הכנסת הערבים, שכדרכם מאז ומעולם, לא היו חלק מהקואליציה. ישי לא מזכיר לנו שבלי ש"ס פשוט לא הייתה קואליציה לממשלת אוסלו, ורבין, שלא היה יכול לבסס את הקואליציה שלו על הסיעות העבריות, היה נאלץ לבחור בין ויתור על ההסכם לוויתור על הכיסא. נקל לשער שלו הצביעה ש"ס נגד ההסכם והציבה את אוסלו מול חברותה בקואליציה, רבין היה נאלץ לוותר על ההסכם או לחילופין ללכת לבחירות. כך או כך היה נמנע אישור ההסכם בכנסת.
אולם, כזכור, ש"ס קיבלה אז הרבה כסף למטרותיה (שאין לי שום ויכוח על חשיבותן) ובחרה שלא להפיל את הממשלה. כך נוצרו למעשה שתי קואליציות מקבילות, ושתיהן צרות וקלות ליפול לו רק היתה ש"ס רוצה בכך. הקואליציה האחת, זו שנשענה על ש"ס, ניהלה את משרדי הממשלה והותירה את רבין כראש ממשלה שיכול לקדם את ההסכם. הקואליציה השנייה, זו שנשענה על הסיעות הערביות, אפשרה את העברת ההסכם בכנסת. הסכמי אוסלו אם כן תלויים גם תלויים בצווארה של ש"ס, ומי שאינו מכיר בחטאו יתקשה לחזור בתשובה.
המשענת של אולמרט
אולם דומה כי יותר משיש לה לש"ס בעיה עם הכרת החטא, יש לה בעיה קשה עם עזיבתו. ההתנהלות הפוליטית הזו של 'ללכת עם ולהרגיש בלי' הפכה כבר מזמן בש"ס למנהג של קבע. לא צריך ללכת רחוק: את ממשלת אולמרט הנוכחית החזיקה ש"ס גם כאשר היה ידוע לכל שהעומד בראשה מקדם מכירת חיסול כללית של ארץ ישראל, מדבר עם אבו מאזן על חלוקת ירושלים ועם אסד על נסיגה ישראלית מרמת הגולן, שלא לדבר על יהודה ושומרון. עכשיו כבר אי אפשר לומר שזו "ש"ס הישנה, זו של אריה דרעי".
תוכניותיו המסוכנות של אולמרט, כפי שהתפרסמו בתקשורת הכללית בשבוע שעבר, היו ידועות לכל. אולם בש"ס, זו החדשה של אלי ישי, בחרו להתעלם מהן ולהישאר בקואליציה. בש"ס בחרו שוב 'ללכת עם ולהרגיש בלי': להתנגד למו"מ אך להישאר בקואליציה, לדבר גבוהה נגד חלוקת ירושלים אך בה בעת להמשיך ולהישאר דבוקים לכיסאות הממשלה – זו שדנה בחלוקת ירושלים. עכשיו, לפני הבחירות, נזכרים פתאום בש"ס להיות ימין ולצלם תשדירים על רקע תמונות מג'אבל מוכאבר שבמזרח ירושלים.
אל תבינו אותי לא נכון, אני שמח מאוד על שש"ס רואה עצמה כמפלגת ימין, ואני סובר שיש לחזק את המגמה הזו ולעודד אותה. בכלל, נדמה היום שכולם שם בכנסת רוצים להיות ימין. משהו חיובי כנראה בכל זאת עובר על החברה הישראלית, משהו שגורם למנהיגיה להבין שימין זה 'אין', ושכדי לזכות באמון הציבור צריך לפחות להתחפש ולדבר כמו איש ימין. הבעיה כמובן היא שכולם רק מתחפשים. כדי שש"ס תוכל אולי לבקש את קולנו, היא צריכה קודם להוכיח את עצמה, והלוואי והיא אכן תעשה זאת.
אתנן לילודה הערבית
ומה לכל זה ולקיצוץ בקיצבאות הילדים? פשוט מאוד. בקואליציה כמו בקואליציה, לחברים צריך לשלם. בתמורה לתרומתם לקואליציית אוסלו שילם רבין לערביי ישראל טבין ותקילין, בשדרוג מעמדם, בהצדקת רגשות הקיפוח שלהם, ובטיפוח שאיפותיהם הקיבוציות. התנהלותו החמורה של רבין מול ערביי ישראל שינתה לחלוטין את יחסי הכוחות בין המדינה היהודית לתושביה הערבים, ועל כך עוד יבכו דורות רבים. אחת מהמחמאות השמנות ששילם רבין לערבים על תמיכתם בהסמכי אוסלו היתה קצבאות הילדים. עד אז הן נקראו 'קצבאות יוצאי צבא', וניתנו, כשמן, למשפחות יוצאי צבא, כלומר בעיקר ליהודים, כפי שקבע בן-גוריון בשעתו.
רבין ביטל את ההגדרה ופתח את הקצבאות לערביי ישראל, שמצאו בכך דרך נוחה לחיות על חשבון משלם המיסים היהודי. ריבוי הנשים והילודה במגזר הערבי הביאו למצב בו מרבית הסכום שהוקצה לקצבאות ילדים הלך למגזר זה. מערביי הגלילי ועד לבדויים בנגב, השתלטו ערביי ישראל על עוגת הקצבאות, הגדילו אותה באופן לא פרופורציונאלי, והפכו אותה לנטל כבד מנשוא על תקציב המדינה. מכאן ועוד לקיצוץ הבלתי נמנע היתה הדרך קצרה.
לו היתה ש"ס מפילה ב-93 את ממשלת רבין-אוסלו-ערבים, היו הקצבאות ממשיכות להינתן ליוצאי צבא בלבד, ההיקף התקציבי שלהן היה נשאר בגדר הסביר, והקיצוץ היה נמנע. ש"ס, במבט המצומצם וחסר האחריות הלאומית המאפיין אותה, הביאה במו ידיה להשחתת מפעל הקצבאות ולקיצוץ הבלתי נמנע בו. אם למישהו נדרשה עוד הוכחה לכך ש'עבירה גוררת עבירה', הרי היא לפניכם.
גם היום, כאשר ש"ס תובעת בצעד פופוליסטי וחסר אחריות להחזיר את הקצבאות באופן גורף, היא מתעלמת מכך שמרבית הכסף שיוקצה לשם כך יגיע לידיים ערביות ולא למצביעי ש"ס היהודים.
החזרת הקצבאות מבלי למצוא קודם לכן את הדרך להעביר את הכסף לעידוד ילודה יהודית בלבד תהיה המשך חוסר האחריות שמפגינה ש"ס לאורך השנים, והנזק שבכך יהיה גדול מן התועלת.
בכדי להשיב את קצבאות הילדים באופן אחראי דרושה מנהיגות שיהיה לה האומץ לומר 'כן לעידוד ילודה יהודית' ו'לא לעידוד ילודה ערבית'. דרושה מנהיגות שיהיה לה האומץ לעמוד מול צביעות השמאל ושלטון בג"ץ, בלי לפחד כלל. נכון לעכשיו יש מפלגה אחת בלבד שיכולה לעשות את זה – האיחוד הלאומי.
